top of page
סיפורים
-
השעוןיום שישי 11:00 בבוקר זמן לארוז את הסלסלה שתונח על הסבל של האופניים שלי. יש בה מגבת חוף, שמן אגוזים לשיזוף מוגבר, כסף. אין לי בקבוק מים מינרלים, אני כבר אקנה לי שתייה או קרטיב כשאגיע לים. השמש יוקדת, אבל אני מדוושת אל עבר הים, יודעת שאפגוש שם חברים. אין-אין כמו 11:00 בבוקר של יום שישי יום שישי 17:00 אני חוזרת מלוחה, שזופה ודביקה הביתה, למקלחת נעימה, אולי אפילו אספיק לישון לפני ארוחת הערב שאמא מכינה לכבוד שבת. חצות הלילה בין שישי לשבת בדיוק נגמר הסרט בטלוויזיה, אני קמה להתלבש. לובשת ג'ינס וחולצה לבנה שמדגישה את השיזוף שאספתי לי הבוקר. יש לי סניקרס חדשים ובדיוק מגיע אסף לאסוף אותי. יוצאים עם האופניים, וקריאתה של אמא רודפת אחרי לא לחזור מאוחר. אני עונה שילוו אותי הביתה ואין לה מה לדאוג. 5:00 חוזרת מרוצה מאד מהקומזיץ, השמש עולה, הוא מלווה אותי הביתה. הלילה התנשקנו. פעם ראשונה. אני לא אוכלת כבר שבוע, חולמת בהקיץ ומשחזרת את המגע הראשון והמפתיע הזה של לשון בלשון. רך, מלטף ומסעיר. אמא שואלת אם אני מרגישה בסדר. אני מרגישה ב ס ד ר !!! שבת 14:00 במסעדת בשר בתל אביב. אבא של חבר שלי לקח אותנו לאכול. הוא מזמין כמובן, ואני כחובבת אכילה בכלל וסטייקים בפרט מסבה לו הנאה. חבר שלי מלטף לי את הרגל מתחת לשולחן מול הפרצוף של אבא שלו. אני מסמיקה. בסוף הארוחה אנחנו נכנסים לאוטו הגדול והיפה, ונוסעים הביתה. אבא שלו כל כך נחמד. מוצאי שבת 20:30 אנחנו בדרך להצגה שנייה, מציגים בקולנוע פריס את הסרט האחרון של קלינט איסטווד. מחר מתחיל עוד שבוע של לימודים, יש לי בגרות בספרות ביום חמישי ואני חייבת לקרוא עוד שני סיפורים. עשרים שנה מאוחר יותר יום שישי 11:00 בבוקר אני אוספת מוצרים אחרונים בסופר, מקווה להספיק להגיע הביתה לפני שהמעון נסגר. יש לי שני ילדים לאסוף ואסור לאחר. בשעה 12:00 יגיעו הגדולים מבית הספר וכדאי שכבר אהיה בבית, לתת להם משהו לאכול לפני שיכינו לעצמם קערת קורנפלקס ענקית. יום שישי 16:00 בדיוק סיימתי לשטוף את הבית. השבת תיכף נכנסת ואני מכבדת אותה בניקיון ובישולים ריחניים. עוד מעט נשב כולנו לארוחת ערב לאור הנרות הדולקים. חצות הלילה בין שישי לשבת מתי לאחרונה ראיתי את המחוגים מונחים כך? בחצות היום. את השעה הזו איננה מכירה אלא ביום. מזה שעתיים אני במיטה, אחרי שניסיתי לקרוא ספר ונרדמתי אחרי חצי עמוד. 20:30 מי מתחיל סרטים ב21:00? איזו מין שעה זו? הרי בין לאסוף את הילדים מהמעון, עד 15:40, להכין שיעורים, להאכיל ארוחת ערב, לקלח ולהקריא סיפור יצאתי מהבית בלי עגילים, ואתאפר כבר באוטו. ממילא אני כבר לא מנסה להרשים אף אחד. 5:00 לקום, תורי לקום, התינוק בוכה החיתול שלו מלא והמוצץ נפל לו. אין לי כוח, אולי אם אשים עצמי לא שומעת אז הוא יפסיק לבכות. הוא לא מפסיק. אני קמה ומגששת דרכי לעריסה שלו. המוצץ תחוב בין הסורגים לקיר, אני שמה בפיו, ומתוך שינה כמעט, מחליפה לו חיתול. אני מרגישה בסדר. אני רק עייפה. מאד. 14:00 כמעט סוף יום עבודה. אני מנסה לארגן את כל הדברים לקראת מחר כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. בדרך הביתה אעבור בסופר ואקנה חלב ולחם. הלוואי שאוכל לשים ראש ולנוח חצי שעה לפני שהילדים יגיעו. הסיכוי אפסי.
-
מקלחת בשעה שש וחצימקלחת בשעה שש וחצי, אמא מזרזת אותי ואני מבקשת רק עוד כמה דקות. על המיטה שלי כבר מונחת השמלה, ולידה הגרביונים. הנעליים המבריקות עם האבזם המוזהב מונחות על השטיח, למרגלות השמלה. אני יוצאת מהמקלחת מנוגבת ויבשה. מתלבשת ושומעת את אמא בחדר שלה, מכניסה אל התיק את הארנק, את צרור המפתחות, ויודעת שגם את הפודרה, הליפסטיק וסוכריות מנטה. היא מחליפה לתיק יותר קטן, לא זה שהיא הולכת איתו לעבודה כל יום. לפעמים הכפפות הלבנות כבר מולבשות על ידיה, ולפעמים היא מחזיקה אותן בכף ידה הפנויה, ללבישה מאוחרת יותר. אמא מריחה טוב, יש לה בושם נעים, וליפסטיק אדום חזק. את השמלה שהיא לובשת עכשיו אני אוהבת במיוחד. אמא שלי נראית יפה מאד. וגבוהה. וחייכנית. אני מגיעה לה עד החזה. היא עושה לי קוקו גבוה, מסרקת אותי בעדינות ומבקשת שאלך לעשות פיפי לפני היציאה. בדרך, באוטו, כבר חושך, ואני יודעת שאם זה היה ערב רגיל, כבר הייתי במיטה. אבל הערב אנחנו הולכות לקונצרט של הפילהרמונית, בתל אביב. האוטו שקט, וגם אמא. אני יודעת שבכניסה נפגוש את רעיה ופנינה, חברות של אמא. ואהיה שקטה מאד ומנומסת. אמא מחנה את האוטו קצת רחוק מהאולם, ואנחנו יוצאות וצועדות יחד בזריזות לכיוון הפתח. אמא מחזיקה שני כרטיסי מנוי ומגישה לסדרן המעונב. הוא מחייך אלינו ואנחנו ניגשות לדוכן לקנות תוכניה. ככה זה כל קונצרט. מהכניסה אני יכולה לשמוע דרך הדלתות הסגורות את הכינורות מנגנים צלילים משונים. זו לא מנגינה בכלל. את המעיל הכבד אמא מפקידה במלתחה, ומקבלת לוחית עם מספר. את המעיל שלי אני לובשת. ורק רגלי מציצות. הנה אנחנו שומעות את הדינדון הקורא לקהל להיכנס לאולם. ואני ואמא הולכות לאט, כמו גברות אל המקום הקבוע שלנו. שורה 14 באמצע. אין ילדות אחרות באולם הקונצרטים רק גברים עם שיער אפור, ונשים מגונדרות עם נעלי עקב ומעילי פרווה. גם לאמא יש מעיל פרווה, היא הביאה אותו מאמריקה, יחד עם כל המכולה. והיא לובשת אותו רק בארועים מיוחדים. המקום שלנו ממש קרוב לתזמורת, ואמא מתיישבת ראשונה ואני אחריה. היא מחייכת אלי. ואני אליה. תיכף יתחיל הקונצרט. אני כבר מכירה את הנגן הראשי (ויודעת ששמו חיים טאוב). הוא שכן שלנו ולפעמים כשאני עוברת ליד הבית שלו אני יכולה לשמוע את הכינור שלו. ואז אני נעצרת ומקשיבה. אבל אף פעם לא ראיתי אותו בבית, רק כאן, על הבמה בהיכל התרבות. והוא רציני שכזה, עם שיער ארוך אפור. ראשית נכנסים נגני התזמורת, כל הנגנים והנגניות תופשים את מקומם, ומתחילים שוב לנגן, כל אחד את המנגינה שלו, וזה לא מתאים ונשמע כמו חריקות, וגרירות רהיטים, ושריקות משונות, ותיפופים לא בקצב. ואז משתרר שקט. נכנס המנצח. הוא צועד בצעד נמרץ אל הבמה הקטנה, מפנה אלינו את מבטו, קד קידה קטנה, ומפנה את הגב. התווים והתזמורת מחכים רק לו, הוא מניע את ראשו לכיוון הכנר הראשי, לוקח את המקל בידו הימנית, מניף את שתי ידיו מעלה ו....הקסם מתחיל. האור כבה ואז אמא מוציאה את הסוכריה. העטיפה מרשרשת ולמרות שהשכנים שלי מסתכלים עלינו במבט חמור, אני לוקחת אותה. זה קצת כמו לגנוב, ולהתנהג בפראות - דבר שאמא שלי אף פעם לא עושה. אני רוצה להגיד לאמא שאני שמחה שאנחנו בקונצרט, שאנחנו כמו חברות, שאני ילדה טובה, שאני אוהבת אותה, אבל כל הדברים הללו נבלעים ונכנסים לי אל בטן כי עכשיו שומעים מוסיקה, וכל פעם אני מפנה את הראש לאמא ופותחת קצת את הפה, היא מניחה על שפתיה אצבע ישרה, ועושה לי סימן של ש...ש... ואני מבינה שאסור לדבר בכלל. אז אני נשארת לבד עם המחשבות שלי. ולאט לאט המחשבות שלי נודדות למקומות לגמרי אחרים, למקומות שאין להם מילים, שיש בהם רק את אותם הדברים שבתוך הלב, ואין לי מקום. ואני קצת בוכה. ואני מחייכת גם. והלב שלי מלא, והפה שלי יבש. אני אוהבת לנגן בפסנתר, למרות שאני לא מתאמנת מספיק. והכי אני אוהבת שאמא יושבת בכורסא בסלון, מקשיבה, ולא אכפת לה שאני מנגנת טעות פעם אחרי פעם, וחוזרת ומנגנת וחוזרת, ומנגנת וחוזרת. היא רק עוצמת את העיניים ומקשיבה, בלי להעיר. כשאני הולכת עם אמא שלי לפילהרמונית בערב, זה לא משנה שלקראת סוף הקונצרט העיניים שלי נעצמות, ושמחר יהיה לי קשה לקום לבית הספר, ואולי אמא תיתן לי פתק למורה. לאחיות הגדולות שלי היו גוזרים את החלק הקדמי של הנעל, כדי שאפשר יהיה להשתמש בהן עוד כמה חודשים.
-
התלמידהאשה פתחה את הדלת לבושה בחלוק. הנער שעמד בפתח היה נבוך, הרי טילפן ואמר לה שיגיע בזמן. ידה השמאלית החזיקה את כנף החלוק וסגרה אותו עוד יותר, היא חזרה לאחוריה ומילמלה: "סליחה, שכחתי שאתה אמור לבוא. היכנס, אתה יכול להתחיל לנגן, קח לך משהו לשתות, המטבח מאחורי הקיר הזה". הוא נכנס עוקב אחריה במבטו כשהלכה בצעדים קטנים ומהירים לכיוון חדר השינה. צעד לאט פנימה. בפינת החדר עמד פסנתר כנף גדול, מהודר וישן. לוחות עץ כהים ציפו את הקירות מהרצפה עד גובה המותן. בסלון המרווח ניצבו דוממים נברשת, פסלונים, שטיחים פרסיים קטנים, כורסאות כבדות מרופדות בורדו. אור רך נכנס מהחלונות הגדולים. הפסנתר עמד חף מכל קישוט, פתוח ומצפה. הוא ניגש אליו בשקט, מוותר על השתיה שרצה קודם. התיישב, וחש את פעימות ליבו מתגברות. האשה מצאה אותו מתאמן בחנות פסנתרים בעיר. הוא לא שם לב שהיא מקשיבה. הוא רק התחיל לנגן ומיד נסחף עם הצלילים, שוכח איפה הוא נמצא. זו לא היתה הפעם הראשונה שניגן בפסנתר בחנות. בדרך כלל ניגן על פסנתרים שעמדו למכירה. בעלת החנות הזו היתה חביבה אליו. כאשר שאל אותה ברצינות אם הוא יכול להתאמן בחנות כי אין לו פסנתר משלו, ענתה בהטיית ראש: "בתנאי שאתה מנגן יפה" וביקשה הדגמה. ניגן אטיוד של שופן. בעלת החנות כבר ידעה דבר או שניים על מנגנים. ניגנה בעצמה לפני שבאה לארץ החמה הזו. אבל צלילים כאלו לא שמעה מזמן. "אני רוזה, ואני מרשה לך לנגן כאן אבל רק בשעות הפתיחה המקובלות, ואם יש קונים, צריך לוודא שאתה לא מפריע". "בסדר" אמר, "אגיע כל יום בין ארבע לשבע. תודה". למחרת הגיע כמה דקות לפני ארבע. ראה את רוזה מתקרבת אליו כשהיא מנופפת לו לשלום בעליזות עם צרור המפתחות בידה. הוא עמד מאחוריה כשרכנה לפתוח את הדלת, ונשם את ניחוח הבושם שלה. אחרי כשבועיים בהם כבר כמעט התרגל לפסנתר בחנות, הגיעה האשה. היא באה לרכוש עמוד לתווים לקונצרט שהיא מארחת הערב. בנתיים שמעה אותו מנגן ליסט וניסתה לברר אצל רוזה מיהו ואיך הגיע אליה. רוזה היסתה אותה. הנער המשיך לנגן כאילו אין סביבו אנשים, מרוכז נתן למנגינה להישפך מהמנענעים, חוזר שוב ושוב על קטע מסובך במיוחד. האשה רצתה להכיר אותו טוב יותר, ולכן כשסיים לנגן אמרה לו שיש לה פסנתר כנף בבית והזמינה אותו. רוזה לא אהבה את הרעיון, אחרי שבועיים של האזנה חופשית ומרגשת לרסיטלים בשידור חי, ולעיתים גם הענותו המנומסת לנגן יצירה שביקשה, ידעה שאם ילך יתארך הזמן בחנות. אבל הוא הבטיח שימשיך לבוא אחרי הצהריים. בית כזה לא ראה מעולם. החמימות פרצה אליו מהקירות, מהשטיחים, מהכורסאות, מהאוויר. "חזרתי. סליחה שוב. אני רואה שלא הכנת לך שתיה. אולי כוס תה? כזה מזג אוויר משוגע בחוץ יש גם עוגיות". "תודה, אכלתי כבר". "מה תנגן?" "אני לא יודע, יש לך איזו פרטיטורה"? האשה ענתה: "אתה יושב עליה". הוא קם מכסא הפסנתר בבהלה, פתח את המושב וראה תווים של דביסי עליונים בערימה. הוציא את התווים, סגר את הכסא, ישב חרישי ופכר את אצבעותיו. לאחר כמה שניות זקף את גבו, נשם בשקט דרך האף והחל פורט. האשה ישבה על קצה הכורסא, גווה נוקשה ופניה מתוחים. מידי פעם התבוננה דרך החלון וחשה את האוויר אוזל מראותיה. לא ייתכן שרק הנער מנגן, היא שומעת את התזמורת כולה, הנה הכינור בוכה בלחש, והתופים מחקים את הלמות הלב. הוא ניגן במיומנות וסחף אותה לחלומות שכבר שכחה שהיו לה פעם. היא נרגעת, מאפשרת לעצמה לשקוע אל תוך החיבוק של הכורסא, פניה מתרככות, ועיניה מתחילות לדמוע. שני נחילים מלוחים מפלסים דרכם אל הפה. הנער סיים לנגן, הוריד את ידיו מהמנענעים והניח אותן על ירכיו. האשה קמה מהכורסא והתקרבה אליו. עמדה קרובה ורועדת מאחוריו ומחאה לו כפיים בעוצמה. הוא הסתובב אליה, ומצא את פניו מול בטנה המגושמת. השילוב בין עוצמת מחיאותיה ובטנה הרופפת הזכירו לו משהו. "אפשר לקבל משהו לשתות?" כשהלכה למטבח להרתיח מים שאלה אצל מי למד לנגן. "למדתי לבד, בעצמי. כשהייתי ילד אהבתי לשמוע ברדיו את הקונצרט היומי, וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. לא היה מאיפה להתחיל. להורים שלי לא היה כסף וגם לא זמן, אז התחלתי להתאמן בחנויות פסנתרים. אין לי עבודה. אין לי חיים מחוץ לנגינה. אני לא אוכל הרבה ולא צריך כמעט לישון". יחד עם התה הבהיר הגישה לו גם עוגיות. שתה ואכל במתינות, בשלווה. עמד נינוח, גבוה ורזה מאוד, השמש התחילה לשקוע כשהתיישב על אחת הכורסאות וביקש ממנה ללטף אותו בחזרה.
-
קשרקו 28 בירושלים בחורף. האוטובוס מלא אדים מבפנים, הרצפה חלקה, מבריקה ומלוכלכת מבוץ, אדמה ועפר שהנוסעים מעלים בנעליהם. עם השרוול היא מנגבת את השמשה כדי לראות את הנוף הקפוא שבחוץ. תוך כדי נסיעה הבתים חולפים מהר מול עיניה ואנשים נאבקים מול הרוח, כנפות מעיל נפתחות ומגלות זוג רגליים במכנסיים כהים. היא יושבת עם הגב לכיוון הנסיעה, כי אין מקום אחר לשבת ומשתדלת לא לחשוב על הבחילה שבדרך כלל מלווה נסיעה מסוג כזה. מסתכלת החוצה. בצבא קראו לזמן הזה "אור אחרון". בשעת אחר צהריים מאוחרת האור רך, אפלולי קמעה והשמיים המעוננים מעדנים את נוף פניהם של אנשים, בתים ומכוניות, עצים ומדרכות. נוסעת לדירה שלה אחרי יום לימודים ארוך בהר הצופים. מולה יושבים שניים. אחד יפה וחברו פחות. הם מדברים ביניהם בשפה שנשמעת מהירה מאד ושיש בה ר' מתגלגלת. מידי פעם הם צוחקים. היא חושבת על משה החתול השחור שלה, שבטח מתגעגע אליה ורוצה לאכול וגם על המרק שאמא שלה הכינה ואיך היא תחמם אותו בסיר כשתגיע סוף סוף לדירה. היא מקווה ששירלי השותפה הלכה כבר לחבר שלה ולא תפריע. אחרי המולה אוניברסיטאית שכזו - היא רוצה קצת שקט. הבחור היפה מנסה ליצור קשר עין. היא מתעלמת, הוא נוטה קדימה, רגליו פשוקות ומרפקיו נשענים על ברכיו, והוא מביט ישר אל פניה. בהתחלה היא משימה עצמה כלא מבחינה. אבל זה מגוחך, החיוך מתחיל להפציע בקצות שפתיה, והיא מוכרחה להפנות את מבטה אליו. הוא מחייך, היא מחייכת. הבחור היפה, שערו השחור רטוב ומבריק מהגשם, רק מסתכל עליה, לא אומר כלום - עד שהיא שואלת אותו: מה? הוא עונה: רוצה ללמד לי עברית? היא צוחקת מלוא הפה. כל כך שקוף, כל כך אוניברסאלי. עונה "לא!" אבל אז הוא מבקש יפה, ואחרי חצי שעה של נסיעה היא מוצאת אותו לידה, כשהיא פותחת את הדלת ומקווה מאד ששירלי דווקא כן בבית. אבל הבית ריק. ריקרדו הציג את עצמו כבר באוטובוס, הוא נמצא בירושלים במסגרת חילופי סטודנטים, העברית שלו בסיסית מאד. יש לו גינונים אציליים, הוא אינו מתיישב עד שהיא יושבת, הוא לא מעיז להוריד את המעיל הרטוב עד היא מסמנת לו היכן אפשר להניח אותו בלי שיטפטף וירטיב את השטיח בסלון. היא מחממת שתי צלחות מרק, ופורסת לחם קימל שקנתה הבוקר במכולת. הם אוכלים בשתיקה, במטבח הקטן. הוא מתחיל לספר לה באנגלית על המשפחה שלו והיא מתעקשת שידבר עברית. המשפטים שלו קצרים, הוא מדבר לאט ויש לו שגיאות רבות, את הפעלים, הזמנים, שמות התואר והפועל הוא בכלל לא מנסה לארגן. כל מה שהוא מגמגם בפה נמצא בניגוד גמור למה שעיניו השחורות אומרות בבירור. היא מקשיבה, מתקנת את המילים שלו מדי פעם, מנסה לא להגזים ולאפשר לו לדבר למרות שלפעמים היא בכלל לא מבינה מה הוא מנסה להגיד. אחרי כשעתיים הוא אומר תודה רבה עם הר' המתגלגלת שלו והולך. בבוקר למחרת היא מוצאת בכלי של הסוכר פתק עם מספר טלפון והשם שלו כתוב בלועזית מסולסלת. הדבר מעלה חיוך על פניה כשהיא שמה את התיק על הכתף ויוצאת לכיוון האוניברסיטה. הבוקר, דרך חלון האוטובוס השמיים בהירים, האוויר קר כל כך עד שהבל פה נראה כמו נשיפה של עשן סיגריות. ריקרדו לא מעשן, חשבה לעצמה בחיוך. זה יתרון. את הפתק עם המספר היא שמה בארנק, ליד השטרות. לא החליטה עדיין אם תשתמש בו. אחרי שבוע בו לא הצליחה לפגוש את ריקרדו במקרה, גם לא באותו אוטובוס שבו פגשה אותו לראשונה- החליטה לצלצל. בשעת ערב מוקדמת הכינה לעצמה קפה חם והחזיקה אותו בין שתי כפותיה כמחבקת, הניחה את הספל ליד הטלפון וניסתה. אין תשובה. מאוכזבת לקחה ספר ליד כדי להעביר את הזמן במחשבות על משהו אחר. אחרי חצי שעה החליטה לנסות שוב. כמעט סגרה אחרי הצלצול החמישי, אך אז מישהו ענה מתנשף. "הלו"? "שלום" אמרה, "שלום רב" ענה, עם הר' המיוחדת שלו. אחרי שיחה סתמית הוא שאל אם תרצה להיפגש ולהמשיך בשיעור עברית. אמרה כן - והם קבעו להיפגש למחרת. כל אותו ערב ובהמשך גם בלילה שאלה את עצמה למה התקשרה. הוא לא שאל למה לקח לה כל כך הרבה זמן, לא אמר איפה היה ולאן נעלם, לא סיפר שחיפש אותה באוניברסיטה ובאופן כללי נתן לה את הזמן ואת הכבוד להחליט מה היא מספרת לו ומה לא. לעצמו נטל את אותה חירות. למחרת בא לדירתה עם זר פרחים כתומים. חייך חיוך נבוך וחיכה שתזמין אותו פנימה. אחרי שעה בה דיברו על כל הנושאים שאפשר הוא רכן ונשק לה על שפתיה. היה לו ריח נעים ולשון עדינה וידיים חמות. אחרי ששכבו חיבק אותה ולחש לה מילים שהיא לא הבינה אבל הצליל שלהם עשה אותה מאושרת. הוא היה שונה מכל גבר אחר שהכירה עד אז. תמיד הגיע מגולח, דיבר בנועם, בסבלנות ולא שכח לפתוח לה את הדלת כשעמדו לצאת או להיכנס לדירה או לפאב. שירלי למדה לא לצאת בבוקר עירומה מהחדר שלה כי היה סיכוי טוב שהיא וריקרדו ייפגשו במסדרון. משה אהב לשבת עליו וריקרדו ליטף אותו מבלי משים. העברית שלו השתפרה, אם כי בדברים החשובים באמת הם עברו לאנגלית. היה לה חשוב להבין מה הוא רוצה לומר והעברית היתה כגדר גבוהה בתקשורת ביניהם. יחד יצאו לראות רקפות בפריחתן ביער הנשיא, הוא הכין לה עוגיות ריבת חלב והיא עשתה לו קפה מתוק. היא הכירה לו את חברותיה שהשתגעו על הגינונים שלו והיא אפילו חשבה להביא אותו הביתה לפגוש את הוריה. באחד הטיולים החורפיים שלהם הגיעו לשדה אדום מכלניות, האדמה היתה רוויה במים בגלל הגשם שירד בלילה הקודם. הנעליים שלהם שקלו טון בגלל האדמה הבוצית שנדבקה אליהן. בקצה השדה הפורח, בגבול שורת עצי האורן פשט ריקרדו את המעיל שלו, פרש אותו על האדמה והתחיל להפשיט אותה לאט. עורה היה סמור מהקור, אבל הוא לא נתן לה להוריד את עיניה משלו, לאט לאט קילף אותה מבגדיה, ונשף עליה הבל חם, חימם את פטמותיה ועטף את גופה בשלו. היתה זאת התעלסות אחרת, נשימתה ונשימתו במקצב שווה. לילה אחד ביקש לקשור אותה למסעד של המיטה, לקח את הצעיף הירוק וכרך אותו בעדינות סביב פרקי ידיה. נראה שהיה מאומן במלאכה והיא מצאה את עצמה כפותה, נתונה למרותו, לטוב ליבו ולכשרונו. מעולם לא חוותה חוסר אונים מרגש ומסעיר מזה. הסימסטר התקרב לסיומו, היה לה קשה להתרכז בשיעורים, את הספרייה לא ראתה מבפנים כבר יותר משלושה שבועות, ריקרדו מילא את עולמה, מחשבותיה ומיטתה. משחקי הקשירות שלהם תפשו חלק ניכר מהזמן שלהם יחד. כאן לא היה צורך בעברית, ספרדית או אנגלית. היתה להם שפה פרטית. בוקר אחד בינואר, כשמשה קפץ להם על המיטה הוא ביקש שתקשיב לסיפור מילדותו. היא הפנתה את ראשה אליו ואמרה בחיוך "ספר". ריקרדו אמר שבמקום בו גדל לא היה הרבה מה לעשות. הוא גר בבית בן קומה אחת ליד פסי רכבת. יש לו אחות קטנה ושני הורים שעבדו מבוקר עד ערב. בקיץ הוא וחבריו רחצו באגם הקטן ובסתיו ספרו קרונות ורכבות חולפות. כשהחתולה בחצר המליטה 5 גורים. אחרי שפקחו עיניים ונגמלו מהיניקה, נתנו להם לאכול: קצת חלב, קצת לחם ולפעמים גם ביצה. הגורים גדלו קצת, כמו שגורים גדלים, ויום אחד עלה בראשו רעיון: הוא לקח גור אחד וקשר אותו לפסי הרכבת ליד הבית. כשהתקרבה הרכבת הגור ניסה לברוח, מבועת מהרעש המחריד המתקרב אליו. ריקרדו וחבריו התבוננו מבודחים בגוף הקטן המנסה להשתחרר ואחרי שהרכבת עברה, הם הסתובבו והלכו משם. היא לא ידעה מה לעשות עם הגוש שהתחיל לחנוק את גרונה. היא קמה מהמיטה וביקשה שילך. הוא לא הבין: זה היה כל כך מזמן, היינו ילדים, שיחקנו, לא חשבנו, היה משעמם, היום לא הייתי עושה את זה. והיא רק חזרה על בקשתה. הוא התלבש במתינות, כהרגלו, ביקש לנשק אותה לפני שיצא מהדלת והיא הפנתה את ראשה ממנו. למחרת חזרה מהאוניברסיטה ושמעה שתי הודעות ממנו. מצטער, סליחה, רוצה לדבר. ככה אי אפשר. היא הכינה ארוחת ערב. שירלי שאלה מה קורה, ענתה שלא בא לה לדבר על זה. משה בא להתחכך ברגליה. בעדינות אספה אותו לחיקה, פתחה ספר והתחילה לקרוא. לפני חצות נכנסה למיטה, משכה את השמיכה מעבר לראשה, כיסתה את פניה והתחילה לבכות. למחרת החליטה שהיא לוקחת את הזמן לעצמה, ובמקום לנסוע לאוניברסיטה, לקחה אוטובוס לים בתל אביב. הים יפה בחורף, הגלים גבוהים, השמיים אפורים והיא היתה כמעט לבד. בבית קפה ליד הגלים הכינו לה לבקשתה שוקו חם והיא התנחמה בו. יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות, חשבה לעצמה. כשחזרה אחרי הצהריים לדירה, שירלי אמרה שריקרדו טילפן איזה חמש עשרה פעם וביקש שתמסור שהוא חייב לדבר איתה. אחרי חודשיים, פגשה אותו במקרה במרכז העיר. הוא רץ אליה וחיבק אותה והיא נותרה אדישה, ידיה שמוטות לצידי גופה למרות שהריח המוכר שלו עורר בה געגוע. הוא שוב ביקש סליחה והתעניין איך נגמרה השנה ואיך היו הבחינות וסיפר שהוא חוזר לארגנטינה עוד שבוע. הוא רוצה להודות לה על שיעורי העברית שנתנה לו וגם על עוד כמה דברים שהוא לא יפרט באמצע הרחוב ושאל אם יש סיכוי שיפגשו שוב. היא ענתה שלא. דמעות עמדו בעיניו כשהוא נפרד ממנה בחמיצות והלך במעלה השדרה. אחרי יומיים טילפנה אליו. אמרה שחשבה על כל העניין ויכול להיות שהיא הגזימה ועכשיו שהוא נוסע היא רוצה להגיד שלום. קבעו שיבוא למחרת בבוקר, יארזו תיק וילכו לטייל. הלילה היה ארוך. היא נרדמה והתעוררה לסירוגין ולא הצליחה למצוא תנוחה. כשבא לאסוף אותה מצא אותה עם סל פיקניק שבו יין אדום, קרקרים, גבינה ובוטנים, וגם תרמוס עם קפה לוהט. האביב התחיל להפציע, ולמרות שכבר לא היה קפוא בחוץ, עדיין התעטפו שניהם במעילים וצעיפים כשיצאו לדרך. הם פסעו מדירתה לאורך הרחוב. והלכו לכיוון גן החיות. את השתיקה החליפה שיחה ערה. הוא סיפר לה מה עשה בחודשיים האחרונים, שאמא שלו מתכוננת לבוא לקחת אותו משדה התעופה, שהבטיחה להכין לו את כל המאכלים שהוא אוהב. אחותו כבר הודיעה בבית שגם היא באה ללמוד כאן סימסטר אחד, וכך המשיך לדבר ולדבר, בעברית לא נטולת שגיאות אבל הרבה יותר מובנת מבעבר. כשעצרו ליד סלע לבן היא הוציאה את הקפה ויחד התבוננו בנוף הירוק ושתו בשתיקה. הוא הניח יד מהססת על ידה, והיא לא התנגדה. היא הרגישה דמעה חמה זולגת והוא הסתכל בצער על פניה וקרב את לשונו ללחייה. היא הניחה לו ללקק את דמעתה היחידה וכשחפן את סנטרה בידו הניחה לחומות התנגדותה להתמוטט. אני מצטער, אני מצטער - לחש באזנה. קמו והמשיכו ללכת עד שהגיעו לפסי הרכבת ליד הגן. שם מצאו פינה נסתרת: היא הוציאה את היין, את הכוסות והוא חלץ את הפקק. מזג לכוסה ואחר כך לכוסו ושניהם שתו בדממה. אחרי הכוס השלישית היא משכה את צעיפו מצווארו והוא העז לחייך בפעם הראשונה. גם היא חייכה. את צעיפה כרכה סביב עיניו ואת צעיפו קשרה במיומנות סביב פרקי ידיו המושטים אחור. אחר כך הוליכה אותו לעבר הפסים.
bottom of page